בואנה הבנות, להנדסה

לפרופסור רחלה פופובצר, ראש מסלול ביו הנדסה בפקולטה, ברור מאוד מה צריך עשות כדי לעודד נשים לבחור בהנדסה כמקצוע – והיא עושה את זה, וגם רותמת לשם כך את הסטודנטיות שלה

אם תשאלו את פרופ' רחלה פופובצר (45) אם הנדסה הוא תחום שמתאים בכלל לנשים, התשובה שלה תהיה חד משמעית: זה מקצוע מדהים לנשים. "אני חושבת שזה מקצוע גם מאוד מגוון, שמאפשר סגנונות עבודה רבים, וגם מאוד יצירתי, כי יש המון מחקר ופיתוח. המצאות שקשורות לטכנולוגיה, לפיתוחים רפואיים וצבאיים - כולם נוגעים ברמה זו או אחרת במחקר ופיתוח של מהנדסי אלקטרוניקה," היא אומרת. "בנוסף, זה מקצוע מתגמל ושאפשר להתקדם בו. אני לא רואה שום סיבה שיהיו בו פחות נשים מאשר גברים. הן פשוט צריכות לרצות."

פופובצר רצתה. לאחר התואר הראשון בפיזיקה ופילוסופיה בבר אילן, המשיכה לתואר שני בהנדסה ביו רפואית ולתואר שלישי בהנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. בדוקטורט שלה עסקה בפיתוח ביוסנסור המכיל חיידקים מהונדסים גנטית בתוך ביו צ'יפ - התקן אלקטרוני שמאפשר חישה פונקציונלית של רעלים. כשנסעה לפוסט דוקטורט, באוניברסיטת מישיגן שבאן ארבור, כבר הייתה נשואה ואם לארבעה ילדים. כעבור שנתיים שבה עם משפחתה לארץ, היישר לפקולטה להנדסה של בר אילן, והיום היא ראש מסלול ביו הנדסה בפקולטה. "אנחנו עוסקים בפיתוח טכנולוגיות ושיטות דימות באמצעות ננו חלקיקים. אחד האתגרים המרכזיים שלנו, למשל, הוא למצוא שיטות לזיהוי מוקדם של יעילות הטיפול. כלומר, האם הטיפול התרופתי או כל טיפול אחר שניתן לחולה מתאים לו או לא (patient stratification)". במעבדה שלה היא מנחה כרגע עשרה סטודנטיות וסטודנט אחד. "למרות שלפעמים לסטודנטיות יש אילוצי זמן (ילדים וכו'), היכולות שלהן מדהימות. הכל שאלה של יכולת, מוטיבציה ומיקוד."

נכון להיום מונה הפקולטה להנדסה חמש חברות סגל מתוך 35 - פחות מ-20%. גם מספר הסטודנטיות, בכל התארים, נמוך ממספר הסטודנטים. לדברי פופובצר, הסיבה לכך נעוצה בהסללה חברתית: "אנחנו יודעים היום שההסללה של בנים לצד האנליטי ובנות לצד ההומני קיימת בתיכון, למרות שהרבה בנות עושות חמש יחידות במתמטיקה ופיזיקה והם תלמידות מעולות. אבל הבחירה שלנו במקצוע מתחילה בגיל הרבה יותר צעיר, לפי מודלים לחיקוי שמציגים בפנינו. אם זה במציאות, דרך נשים שנמצאות סביבנו, או דרך סדרות טלוויזיה וסרטים וסיפורים שמקריאים לנו לפני השינה. אני חושבת שהחינוך למדעים יכול להתחיל כבר בגיל הגן: במקום שילדה תרצה להיות נסיכה או מורה או גננת – שתשאף להיות מהנדסת או מדענית. כל מה שצריך לעשות זה להסביר להן, ממש כמו לבנים, מה העבודה ומה עושים. כל עבודה אפשר להסביר בצורה מעניינת ויפה, ובהנדסה זה ממש פשוט כי הילדים מכירים את הטכנולוגיה ושולטים בה בקלות."

בכדי לעודד נערות לבחור בלימודי הנדסה, הושקה בפקולטה להנדסה לפני כחמש שנים תכנית לקידום נשים במדע, המיועדת לבתי ספר. "במסגרת התכנית אנחנו חושפות בנות בכיתות ט'-יא' לאפשרויות הגלומות במקצוע הזה, מעודדות אותן לבחור במגמות מתמטיקה ופיזיקה, מביאות אותן לפקולטה כדי להכיר להם את המחקר וגורמות להן להתלהב ולרצות ולהבין שאין שום הבדל בין גברים ונשים ואין שום סיבה שהן לא ילכו למקצועות האלה. אני אוהבת מאוד את התכנית הזאת, מרצה במסגרתה בפני תיכוניסטיות, מבקרת איתן במעבדה, וכל הסטודנטיות שלי שותפות לה. ובכלל, יש בפקולטה לא מעט סטודנטיות שזכו במלגה של משרד המדע, שאחת הדרישות לקבלתה היא שעות עבודה בקהילה, ואנחנו רותמים אותן לתוכנית הזו והן הולכות לבתי ספר, מרצות בפני נערות, נפגשות איתן פה וחונכות בנות באופן אישי. התגובות של הנערות סופר מתלהבות, סופר מתעניינות, הן הרבה פעמים אומרות: לא חשבנו על זה אף פעם, זה נחשב מקצוע גברי. צריך לעבוד הרבה כדי לגרום לאנשים לחשוב: בעצם, למה לא?"

ומה בנוגע לאתגרים הקשורים בחיי משפחה ובהורות? "אחד הדברים שיפים במקצוע הזה, זה שהוא מאפשר לקבוע את הקצב בהתאם למה שמתאים לך." אומרת פופובצר, "ילודה לא מעכבת את ההתקדמות. את בוחרת בשנים מסוימות להתקדם לכיוונים אחרים, וזה בסדר גמור. אפשר לעבוד על אש קטנה, במשרה מצומצמת יותר, אבל עדיין לצבור ניסיון ולעשות עבודה משמעותית ומספקת ומעניינת ושאוהבים אותה. אחר כך יש את האופציה להשלים פערים. מעבר לזה: אני רואה על הסטודנטיות שלי שהן גם אימהות, שלמרות שהן עובדות לכאורה פחות שעות מהסטודנטים - ההספק שלהן זהה לזה של הגברים. אני חושבת שנשים לומדות להיות יותר ממוקדות, תכליתיות, יעילות. הן באות לעבודה במחשבה שאין להן המון שעות להיות פה והן עושות הרבה מאמץ להתקדם בלימודים ולכן כדאי שזה יהיה שווה את זה. ועובדה: סטודנטיות וחוקרות שהן גם אימהות צעירות לא נופלות כהוא זה מחוקרים אחרים בכל הנוגע להישגים שלהן."