"הגעתי למקום שאני מרגישה בו בטוחה"

בין הסטודנטים והסטודנטיות שהחלו לפקוד עם פתיחת שנת הלימודים את מסדרונות הפקולטה נמצאת גם שלי נחשון. נחשון, סטודנטית שנה א' להנדסת חשמל, נמלטה מביתה שבשדרות בשמיני באוקטובר, לאחר שהמחבלים כמעט והגיעו לביתה. עם תחילת הלימודים התמקמה במעונות. "תחילת הלימודים זה הדבר הכי טוב שקרה לי מאז", היא אומרת. "אחרי שברחנו מהבית הסתובבנו קצת, אמא שלי ואני, עברנו הרבה ערים ומקומות. התקשינו למצוא מקום שיכיל את כולנו, ואני העדפתי שהיא תהיה עם משפחה, שתעזור לה להתמודד עם המצב. אז בסופו של דבר היא התמקמה אצל קרובי משפחה באשקלון, ואני הייתי חודשיים לבד בבית מלון בתל אביב. זה היה נורא, הייתי בודדה וחסרת תעסוקה וצריכה לנסות לעבד ולהתמודד עם כל מה שקרה. ועכשיו יש לי פתאום מסגרת, יש לי מה לעשות, יש לי אנשים שאני יכולה לתקשר איתם. זה פשוט הציל אותי".

אביה של נחשון מת ב-2018. עד השביעי באוקטובר היא התגוררה בשדרות עם אמה, שלושה כלבים וארנבת. באותו בוקר שבת הם התעוררו, כמו כל תושבי האזור, לאזעקות צבע אדום, ונכנסו לממ"ד. סביב השעה שש וחצי בבוקר הן התחילו לשמוע יריות. "בהתחלה לא הבנו מה קורה אז יצאנו החוצה, והתחלנו לשמוע צעקות על מחבלים ולא הבנו מה קורה", היא משחזרת. "אחרי שעה בערך הודיעו בחדשות שיש מחבלים בעיר. חשוב לי לומר שבאותו יום לא הייתה לנו קליטה סלולרית, לא יכלנו לתקשר עם אנשים, ובחלק מהזמן גם לא היה חשמל. את החדשות קיבלנו מהטלגרם. שמענו שיש נרצחים ראשונים בשדרות ושהתחילו להיכנס לאנשים לבתים, ואז ירד החשמל. ישבנו בממ"ד ולא לגמרי הבנו מה קורה. יצאנו רק לשירותים, ובאחת הפעמים אמא שלי הסתכלה דרך התריס בסלון וראתה דמויות בחצר של השכנים. היא חזרה לממ"ד עם סכינים ובקבוקי אקונומיקה, והמתנו בלי לדעת אם עוד רגע נכנסים אלינו הביתה. בשלב מסוים, לקראת הערב, במקביל לקרב בתחנת המשטרה, התחלנו לשמוע יריות מאוד מאוד חזקות, ולא ידענו אם המשמעות של זה היא שפרצו לשכן ושאנחנו הבאים בתור או שזה חילופי אש של הכוחות שלנו. בסוף התברר שזה היה הכוחות שלנו. ויש בשכונה שלנו הרבה אתרי בניה, והפחד היה שעוד מחבלים מסתתרים באתרי הבניה".

שלי ואמה חולצו לבסוף ביום ראשון בצהריים. "יצאנו עם הבגדים שלגופנו, כשעדיין אסור היה לצאת. בדרכנו לאשקלון ראינו גופות של אנשים, וכל הדרך נחשפנו לזוועות שבעצם היו. ובגלל שהיינו עם כלבים לא אפשרו לנו בהתחלה להגיע למלונות, אז לקחנו דירה עצמאית לשהות בה, בנתניה. בימים הראשונים היינו בלי כלום, וזה היה נורא קשה. בהמשך קיבלנו מלון מטעם המדינה, ואנשים רבים נרתמו והביאו לנו ציוד", היא מספרת. "חזרנו מאז לבית בשדרות רק פעם אחת, שבועיים אחרי, כדי לקחת מסמכים, ועשינו את זה בלית ברירה.  קיבלנו ליווי מאחים לנשק. שני רכבים וארבעה מלווים חמושים נסעו איתנו, ודבר ראשון הם סרקו את האזור לראות שאין מחבלים. זה היה לי מאוד טראומתי. יצאתי מהבית בהתקף חרדה שלקח לי כמה ימים להתאושש ממנו. כרגע אין לי בית. אני כבר לא מרגישה בטוחה בבית שלי, שזה הדבר שהכי קשה לי בתקופה הזאת".

תחילת הלימודים בפקולטה הייתה עבורה ברכה. " קיבלו אותי מאוד יפה. כבר ביום הראשון הבינו שאני מפונה, ואני מרגישה שהיחס כלפי אישי ושיש לי מענה. הייתי בודדה, אני לא מתביישת לומר, הייתי נורא בודדה בתקופה הזאת, ועכשיו אני הולכת להרצאות, ורואה אנשים, ומתקשרת עם חברים, ויש לי קבוצת למידה. בנוסף, אני לומדת עם מלגת עתידים, שעוזרת לי לממן את התואר תמורת התנדבות, אז ניסו לקשר אותי ולמצוא לי מה לעשות. כל הדברים האלה ממש קידמו אותי וענו לי על חוסר מטורף מהתקופה של הפינוי. זה מדהים בעיני שאני מתחילה את הלימודים בגישה כזאת, הגעתי למקום שאני מרגישה בו בטוחה".