"החזרה מעזה נותנת לך פרופורציות אחרות לחיים"

את ערב חג סוכות השני בילה אופק אלדר (29), סטודנט שנה ד' בפקולטה להנדסה, בארוחת חג משפחתית בבית הוריו בכפר מימון, הממוקם בעוטף עזה, בערך באמצע הדרך בין בארי לנתיבות. בדרכו חזרה לביתו שברמת גן עצר לתדלק בתחנת הדלק בכפר עזה. "15 שעות מאוחר יותר מצאתי את עצמי שם בשדה קרב. זה היה הזוי", הוא נזכר.

אלדר מסיים בימים אלו את לימודיו בתוכנית להנדסת חשמל, במסלולים לננו-אלקטרוניקה ועיבוד אותות, ומתעתד להמשיך לתואר שני בננו-אלקטרוניקה במעבדה של פרופ' יוסי שור. לפני שנה בדיוק יזם בפקולטה האקתון בשיתוף היחידה בה הוא משרת במילואים, יהל"ם – יחידת ההנדסה למשימות מיוחדות.  "בשבת בבוקר התעוררתי מאזעקות. זה לא הפריע לי, כילד גדלתי באזעקות, ברגע הראשון זה לא היה נראה לי משהו חריג. אבל אז פתחתי את הטלפון וראיתי את כל הסרטונים בקבוצות הוואטספ. בהתחלה חשבתי שזה פייק, עד שזיהיתי באחד הסרטונים מקום בשדרות שאני מכיר, והבנתי שזה רציני. הרמתי טלפון לחבר מהיחידה, שאמר לי – תבוא".

בשמונה בבוקר הוא כבר היה בדרכו דרומה. הנסיעה, הוא נזכר, הייתה מפחידה. "זו הייתה הרגשה של כניסה לזירת קרב. ראיתי בדרך מאות רכבים שרופים, וגופות, ואתה לא מאמין למה שאתה רואה. כשהגעתי ליחידה היה כאוס מטורף. מצאתי מדים, נשק קרמי, ציוד לחימה, ושאלתי איך אפשר לעזור. הצטרפתי לליווי נסיעה לוגיסטית לקיבוץ אורים, על מנת לתגבר כוחות של היחידה שפעלו בשטח. שם פגשתי חייל שלי מהשירות הסדיר שהיום הוא מ"פ ביחידה. הוא סיפר לי שהוא בדיוק חזר מלחימה באנדרטת חץ שחור וקיבוץ סופה ובא למלא תחמושת, מזון ומים. בקרבות האלו הם חיסלו 14 מחבלים. שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה, והוא ענה לי שחסר לו קשר, אז הצטרפתי אליו כקשר. היו עוד עשרה חיילים בכוח, חברנו לכוח של הקומנדו וקיבלנו משימה, להיכנס לכפר עזה, לכבוש את חדר האוכל ולחלץ את כל מי שאנחנו רואים בדרך. לקחנו אספקה, אוכל ומים, ויצאנו. הדרך עוברת בכביש 232, הכביש של המסיבה ושל קיבוץ בארי, ראינו מאות גופות בכל מקום, מכוניות שרופות ושריפות בכל מקום, ואז הגענו לתחנת הדלק בכפר עזה, זו שתדלקתי בה יום לפני כן. זאת התמונה שאני לא אשכח כל החיים".

אופק וחבריו נכנסו לכפר עזה, תוך קרבות ויריות, החלו לחלץ אזרחים החוצה, ובסופו של דבר כבשו את חדר האוכל. "החזקנו את חדר האוכל לילה שלם, בתנאי אי בהירות, כשמדי פעם יוצאים פתאום עוד מחבלים ומתפתח קרב נוסף. גם לידינו במרפאה התנהל קרב ארוך. סביב השעה 7:00 הגיעו למקום כוחות נוספים והחלטנו להתקפל, כי היינו צריכים לבצע מעבר משגרה לחירום".

אופק שב לבסיס היחידה, צורף כחבלן לאחת הפלוגות והחל בהכנות לנוהל קרב, לפני הכניסה לעזה. בין לבין נקראה היחידה לפעולות שונות בעוטף, ובהן זיהוי נפלים וזיכוי גופות – וידוא שהן לא ממולכדות. "היינו ברעים ובכרם שלום ושוב בכפר עזה, ראינו איך הכול נראה מבפנים וזה היה לא פשוט. הדבר הראשון שאתה חושב זה שואה, ככה זה נראה" הוא משחזר. כשבוע וחצי לאחר מכן עלתה היחידה לצפון, שם חברה לאוגדה 98 לפעילות מבצעית, וחיסלה שלושה מחבלים שניסו לחדור לשטח ישראל. אחרי שלושה שבועות הגיעה הפקודה לרדת לעזה. "היינו אמורים להיכנס לחרבת אחזיעה, שזה בדרום הרצועה, באזור ניר עוז. הגענו מאתיים מטר מהכניסה למקום, ושעה לפני חזלשו אותנו והחזירו אותנו. זה נמשך ככה שבוע-שבועיים – מודיעים על כניסה ואז ברגע האחרון מבטלים - וחוסר הוודאות היה לנו קשה מאוד. הכינו אותנו לזה שמלחמה זה כאוס, וככה באמת זה נראה".

הפציעה

הפלוגה של אופק נכנסה בסופו של דבר לצפון רצועת עזה ביום שישי בערב, כחודש מתחילת המלחמה. "נכנסנו לבית חאנון, כדי לסייע לאוגדה 252 שלחמה שם. הגענו, כבשנו מספר מבנים, העברנו בו את הלילה ולמחרת התחלנו משימות. במשך חמישה ימים עשינו שלוש-ארבע משימות ביום: הולכים, כובשים בתים, מאתרים מנהרות, מנטרלים מטענים, מטפלים בגופות של מחבלים. לאחר שלושה ימי לחימה השאירו את הצוות שלנו לשמור על הבית ולנוח, כי עבדנו המון. קמנו בוקר, הכנו קפה, ראינו את הזריחה על ישראל וזה היה מרשים ביותר. זמן קצר אחר כך הודיעו לנו שחבר מהיחידה נהרג, עליתי לגג והתפרקתי ובכיתי. אבל אין מה לעשות, היינו חייבים לחזור ללחימה. חיזקנו אחד את השני, ואמרנו שנבכה ונתאבל בסוף המלחמה על כל מי שמסר את נפשו".

מעט מאוחר יותר נקרא הצוות של אופק לסייע לכוח שנקלע לבית ממולכד. "הגענו למקום, טיפלנו בשתי מנהרות, והלכנו לבדוק בית נוסף שביקשו מאיתנו לבדוק. כבר בחצר משהו הרגיש מסריח. אמרנו – בואו נעוף מפה, ואז אחד הלוחמים בצוות התקדם לקצה השני של הבית. הייתי אולי שבעה מטרים ממנו, וכשהוא הגיע לקצה היה פיצוץ מטורף. עפתי על הרצפה, נפלתי, שכבתי על הצד, פתחתי את העיניים - וחושך מוחלט. אני זוכר ששאלתי את עצמי: אני מת? אני עיוור? אם אני מת, אז ככה נראה המוות? זהו? חושך? זה נכון, מה שאומרים, שכל החיים עוברים לנגד עיניך, סרט שלם רץ לי בראש במאית שנייה. מה עם מה ההבטחות שהבטחתי למשפחתי שאשמור על עצמי? מה עם החברים? התוכניות לעתיד? הכל הלך ברגע אחד? אחרי כמה שניות ארוכות של חשיכה מוחלטת, הבנתי שהחושך היה עשן שחור שהקיף את כולנו. קמתי, ראיתי שיש לי דם על הידיים והרגליים, הבנתי שאני רואה, שומע, מריח – אני בחיים. אחרי כמה שניות הבחור שרץ קדימה חזר אלינו, מכוסה כולו בדם. יצאנו משם, אחרי כמה זמן הרגשתי שמשהו מפריע לי מתחת לווסט, הסתכלתי למטה, ושלפתי חתיכת ברזל מהבטן. אפילו לא הרגשתי שנפצעתי".

עד היום לא ברור מה גרם לפיצוץ שפצע את אופק ואת חברו. ההשערה היא שמדובר בפיר מנהרה שהתפוצץ תחתם, או טיל נ"ט שפגע בחומה ועף עליהם. "הפינוי היה מטורף. לקחו אותנו באלונקות להאמר, ומשם למסוק, שם טיפלו בנו החברה של 669. תוך 25 דקות הייתי בעין כרם. שם התברר שפגעו בי חמישה רסיסים. שלושה הצלחנו הוציא – אחד אני שלפתי בעצמי ועוד שניים יצאו בעצמם. ניסו להוציא לי רסיס מהסנטר ללא הצלחה. שניים עדיין בגוף שלי, אחד בפרק היד ואחד בסנטר. הבחור השני נפגע מ-35 רסיסים. שנינו הוגדרנו בסופו של דבר כפצועים קל, דבר שאני אומר עליו כל יום תודה. זה היה יכול להיגמר אחרת."

אופק אושפז למשך שלושה ימים, אחריהם ביקש להשתחרר מבית החולים. "מראש הלכתי לבית החולים כי חששתי מפגיעות הדף", הוא אומר. עשרה ימים מהפציעה הוא כבר חזר לשירות, לכניסה השנייה של הפלוגה לחאן יונס.  "אחרי הפציעה שלי, היה לי ברור שאני חוזר לפלוגה. לא יכולתי לשאת את התחושה שאני משאיר את החברים לפלוגה להיכנס בלעדיי. סיבה נוספת לכך שהיה לי כל כך חשוב לחזור פנימה, היא הרגש המרכזי שליווה אותי, והוא היה בושה. איך דווקא לי, שהייתי ראש תחום סילוק פצצות ביחידה, קרה דבר כזה. ברור לי היום שזו לא תחושה רציונלית, אבל זה רדף אותי, והיה לי חשוב לחזור לעזה כדי להתמודד עם זה. הייתי אחר כך עוד חודש בעזה, היו לי כמה פירוק זירות מטענים מוצלחות, ומבחינתי זו הייתה ה'חוויה המתקנת'. חשוב לי להגיד למשרתי המילואים שכל תחושה שיוצאים אתה היא לגיטימית, ושכדאי לדבר עליה ולטפל בה, גם אם זה מרגיש זניח. משיח עם עוד לוחמים רבים, הרבה סוחבים איתם תחושת ה'לא עשיתי מספיק' או תחושה של בושה, של 'לי אין זכות להתלונן. מה כבר עשיתי?'. כולנו עברנו שנה מטלטלת ביותר, ורגשות רבים צפים לנו ולפעמים זה מגיע מכיוונים לא צפויים. עיבוד החוויה והתחושות הם חלק חשוב מאוד כדי לא לפתח פוסט-טראומה".

השגרה

בחודש פברואר חזר אופק לבר-אילן, אל שנת הלימודים הרביעית שלו בפקולטה להנדסה. "החזרה ללימודים הייתה קשה", הוא מודה. "החזרה מעזה נותנת לך פרופורציות אחרות לחיים. פעם הייתי מתרגש אם קיבלתי ציון לא טוב או נכשלתי בעבודה, היום אני יושב וכותב קוד ולמי אכפת, לפני רגע הייתי בין חיים ומוות. הכול מרגיש לי חסר משמעות, ומשיח עם הצוות ולוחמים נוספים הבנתי שזה לא רק אני מרגיש ככה. אחרי שיצאנו מעזה עשו לנו סדנת ריטריט יוגה, וכולם שיתפו שקשה להם מאוד לחזור לשגרה, שהם לא רוצים לחזור ללימודים, לעבודה שאהבו לפני כן. בסדנה הסבירו לנו שזה בגלל שלמוח לוקח זמן להתרגל לסביבת הישרדות חדשה. לפני המלחמה חיינו מצב שבו ההישרדות שלנו מתבטאת בעבודה, לימודים, טיפול בבית וכד'. ופתאום עברנו למצב שבו השיקול הכי גדול שלי בחיים היה איזה פינה לבחור בבית כדי לא להיפגע מנ"ט. אנחנו צריכים לתכנת את המוח מחדש".

בשל חוסר המוטיבציה החליט אופק לרדד את הקורסים בסמסטר א', ובחר להשקיע את זמנו בהתנדבות בתוכנית החונכויות של האוניברסיטה. "התוכנית הזו למעשה הצילה אותי בסמסטר הזה. גם כסטודנט נחנך, וגם כסטודנט חונך. במסגרת התוכנית חנכתי סטודנטים בשנים א'-ב', ועזרתי  למילואימניקים, וזה החזיר לי את תחושת המשמעות. ובכלל, אני חייב לומר שהאוניברסיטה ממש באה לקראת הסטודנטים במילואים: התקשרו ובדקו מה אתנו כל הזמן, שלחו לי פרחים ושוקולדים כשנפצעתי. אני ממש מבסוט שאני לומד בבר אילן, קיבלתי יחס מדהים מכל הסגל והמזכירות". במקביל, ממשיך אופק בשירות המילואים שלו, וכבר נקרא פעמיים בחזרה אל יחידתו – לא כלוחם הפעם, אלא בתפקיד המנצל את כישוריו כמהנדס. 

בסמסטר הנוכחי אופק כבר משמש כמתרגל של הקורס אותות ומערכות. "בתרגול הראשון שלי שמתי בשקף הראשון את המענה הרגשי שהאוניברסיטה נותנת, שיכירו את הכלים האלה שהאוניברסיטה מציעה, ואני אומר להם שירגישו בנוח לדבר איתי, ואם לא איתי אז עם הגורמים הרלוונטיים. אני מבקש להזכיר למרצים בפקולטה, ובאוניברסיטה בכלל, שיהיו קשובים יותר לסטודנטים במילואים, כי זה שהם לא בעזה או בצפון כרגע לא אומר שלא עובר עליהם משהו. יש סטודנטים שעושים מילואים במשרה חלקית ועושים עבודה לא פחות חשובה, ובנוסף מצופה מהם גם להצליח בלימודים, וזה דבר לא פשוט עד בלתי אפשרי. הראש לא באמת מצליח להיות כאן ולהתרכז בלימודים. בנוסף, אני רוצה להזכיר שלא רק למילואימניקים קשה. יש את מפוני הדרום והצפון, ונפגעי נובה, ונשות המילואימניקים וכל מי שנפגע מהמלחמה בצורה כזו או אחרת. יש כל כך הרבה סיפורים. אז אני מבקש להזכיר לחלק מהמרצים להיות קצת יותר רגישים וקשובים לסטודנטים, גם אם אין להם 'סיבה מוצדקת'".