אני והמחשב שלי הלכנו לקולנוע

שבע שנות עבודה התנקזו לספרו של פרופ' צביקה לוטקר, Analyzing Narratives in Social Networks: Taking Turing to the Arts, שראה אור באוגוסט האחרון בהוצאת Springer, בית הוצאה לאור מהגדולים בעולם, המתמחה בספרות מדעית. הנושא שלו כאילו לקוח מספר מדע בדיוני: הוא עוסק בניתוח נרטיבי של יצירות אמנות דוגמת סיפורים, מחזות וסרטים באמצעות דיאלוג בין אדם למכונה. "בשנים 2014 ו-2015 פרסמתי שני מאמרים שעוסקים בנושא של דיאלוג בין אדם למחשב, אחד שעסק במימד הזמן ואחד שעסק במימד המרחב," מספר פרופ' לוטקר. "בעקבותיהם, הבנתי שאני רוצה להעמיק יותר ולבנות תיאוריה שלמה שעוסקת בניתוח נרטיבי כזה, בין אדם למכונה. זה נושא מחקר ייחודי שלא קיים בשום מקום אחר בעולם. אף אחד לא מדמיין לעצמו שמחשב יכול ללכת אתך לסרט, או להצגה, ולדבר אתך עליהם ולהאיר אותם מנקודה קצת אחרת מזו שראית".

כי זה משהו שקצת קשה לתפוס אותו, ניהול דיאלוג עם מחשב.

"סיפורים קאנוניים, כמו המלט, כמו הסנדק, אפילו סיפורו של משה רבנו, שונים ממדע. אנחנו מכירים אותם היטב, מספרים אותם שוב ושוב, בגרסאות שונות. כשאנחנו מדברים על רומיאו ויוליה אנחנו יודעים שהם ימותו בסוף. אפילו ילדים קטנים, שמגיעים ליל הסדר, לא שומעים את סיפורו של משה בפעם הראשונה - מספרים להם את הסיפור בגן, מכינים אותם לזה. כך שהמטרה של סיפור קאנוני היא לא להפתיע, זו לא המהות - המהות היא הפרשנות שלנו, והפרשנות שלנו יכולה להשתנות בהתאם לפרמטרים כמו גיל, תקופה, כל מיני דברים שאנחנו עוברים בחיים. הסיפור נמצא לא במה שכתוב - אלא במה שלא כתוב, וזה משהו שמאוד מאוד קשה להתמודד אתו כשמנסים לכתוב אלגוריתמים או מתמטיקה של סיפורים. למתמטיקה יש נטייה להיות מדויקת, בעוד שבסיפור יש חלקים חשובים שמשאירים אותם כמטאפורות, כדברים שאפשר לפרש בצורה שונה כל פעם".

אז איך מתמודדים עם הפער הזה?

"הדרך להתמודד עם הקושי הזה היא לייצר כלים מכילים. הגדרות שהן כמו כוס או סיר, שניתן לצקת אליו בכל פעם נוזל אחר. הנוזל הזה יכול להיות קפה, תה, חלב או מים, אבל מרגע שיצקת אל הכוס מים – היא כוס מים. במילים אחרות, המטרה היא לייצר מושגים שהם לא מוגדרים עד הסוף, וזה מאפשר לך לייצר חופש לפרשנות. הנטייה של המתמטיקה, לכאורה, היא להיות מוגדרת עד הסוף – אבל בפועל, את כל המשפטים הגדולים במתמטיקה ניתן לתאר בכל מיני דרכים. זו הסיבה שמטריצות למשל זה דבר כל כך מוצלח – כי יש להן כל מיני פירושים, והן יכולות להיות כל דבר שמייצר קשרים בין שני אלמנטים, בין אם זה בני אדם או אלמנטים פיזיקליים. זה הרעיון הכללי של הספר: לייצר דיאלוג בין מכונה לבן אדם, שבו לכל אחד מהצדדים יש מקום להגיד משהו, וליצור שפה משותפת שכל אחד מהצדדים יבין אותה".

ובכל זאת, איך מנהלים שיחה עם מכונה? הרי אין לה תודעה.

"השאלה היא לא אם למכונה יש תודעה אלא האם מוכנים להקשיב למה שהיא אומרת. אנשים בתחומי המדעים אוהבים לראות הוכחות, אבל בתחום הזה אי אפשר להוכיח, זה מעבר למתמטיקה. זה הממשק של המתמטיקה עם הפילוסופיה ועם הספרות, וזה מפגש קיצוני וקשה כי אלה תחומים שהם כמעט מנוגדים. אני נהניתי לדבר עם המחשב כי זה גרם לי לחשוב על דברים בצורה אחרת. לא תמיד נסכים – אבל הרבה פעמים זה יוצא מעניין".

אז אנחנו מתקדמים לעולם שבו המכונות יחליפו את בני האדם גם בכל הנוגע לכישורים האנושיים הבסיסיים ביותר, כמו ניהול שיחה?

"ממש ממש לא. אנחנו יכולים לשאול את המחשב שאלות, והמחשב יענה לנו, יכתוב לנו משוואות ליניאריות, יאמר: פה זו נקודה חשובה. אבל מה המשמעות של הדברים האלה, האם אכן יש פה יש נקודה קריטית מבחינת הקצב של הסיפור, ואם כן למה – זה המקום של הפרשנות האנושית. אני יכול להגיד וואו, זו נקודה מעניינת שלא חשבתי עליה, או להגיד – אתה טועה, בוא נתקדם. החלק הקשה והאמנותי ועם המחשבה, לא לוקחים לנו אותו. למעשה, הספר הזה הוא ביקורת חריפה על ה-AI. הדוגמה השלטת בתחום האינטליגנציה המלאכותית בימינו אומרת: בוא נעשה חיקוי. אבל למה? יש דברים שמחשבים עושים טוב יותר ויש דברים שבני אדם עושים טוב יותר, אז למה לחקות? למה לא לשתף פעולה? זו גישה לא נכונה ובמובן מסוים היא הרסנית בעיני. אני אוהב בני אדם, אבל אם לא נשאיר לעצמנו מקום - המחשב בסופו של דבר יחליף אתנו".

לדאטה יש צורה

ספרו של לוטקר, אשר זכה בחודש שעבר בפרס הרקטור לחדשנות מדעית של אוניברסיטת בר-אילן, מחולק לשלושה חלקים. הראשון עוסק בגיאומטריה של הסיפור (ראו גרף 1): איך מייצגים סיפור בצורה מתמטית, איך מוצאים קונפליקטים ונקודות עניין מרכזיות בסיפור, ואיך מייצרים מקום לדיאלוג בין מחשב לאדם. החלקים השני והשלישי עוסקים, בהתאמה, בשני הצירים המרכזיים של נרטיב, כפי ששרטט אותם פרופ' לוטקר: ציר הזמן וציר המרחב.

ציר הזמן מודד את הזמן הסובייקטיבי של הדמויות ושל הסיפור עצמו. הוא עוקב אחרי יצירות מבחינה כרונולוגית, ממקם לאורכן שעונים סובייקטיביים, ומדגים איך משווים אותם ואיך מודדים אותם. "העבודה על ציר הזמן מול המחשב גרמה לי להבין שלא תמיד אנחנו מבינים את משמעות הזמן נכון. אנחנו מסתכלים עליו בצורה אובייקטיבית, כמשהו שהוא קבוע ובלתי משתנה – אבל בפועל, הזמן הוא סובייקטיבי. כולנו חווים אותו אחרת. יש לנו הרבה אינפורמציה על הנקודות שחשובות לנו, הגם שלא תמיד האינפורמציה הזו מדויקת, ואלה שזניחות - לא נזכור לגביהן כלום," אומר פרופ' לוטקר. "ולכן המפתח לנפש, במובן מסוים, הוא להבין איך הזמן עובד מבחינה סובייקטיבית. וכך הגדרתי לראשונה את הנושא של השעון הסובייקטיבי, וחיפשתי דרכים וכלים למדוד אותו. באמצעות השעון הסובייקטיבי הצליח המחשב לזהות נקודות קריטיות במחזה, כאלה שקורה בהן משהו משמעותי. מהו הדבר המשמעותי הזה ולמה הוא כזה קריטי – זה כבר המקום של הפרשנות האנושית".

החלק השלישי עוסק במרחב, כלומר בפרשנות על רקע ציר הזמן, ובנושאים בהם הזמן והמרחב בקונפליקט אחד עם השני, או לחילופין משתפים פעולה. "ציר המרחב מאפשר לנו בעצם, לאחר שקראנו את הסיפור בצורה כרונולוגית, להתחיל לנתח אותו בתור יחידה אחת," מסביר פרופ' לוטקר. "בהקשר הזה אני רוצה לצטט את Gunnar Carlsson, שאומר: Data has shape and shape is matter. לדאטה יש צורה, וצורה היא דבר חשוב. כשאני מתחיל לנתח סיפור או תסריט או מחזה, אני קודם כל מייצר עבורו גיאומטריה: גרף שבו הדמויות הן הקודקודים, ואני מחבר שני קודקודים אם יש ביניהם דיאלוג. וכך אני בונה את הרשת החברתית של הסיפור. זה מאפשר לי לראות את הסיפור בתור אובייקט גיאומטרי, מתמטי, וזה כבר משהו שמחשב יכול להבין - בניגוד לשפה אנושית, שזה דבר הרבה יותר מורכב"

גרף 1: המלט - מי דיבר אחרי מי

ומה הצורה יכולה ללמד אותנו שמילים אולי לא יכולות?

"במחזה 'ריצ'רד השלישי' למשל (ראו גרף 2), שהגיבור שלו הוא התגלמות הרוע עלי אדמות, הגרף חלול לגמרי. אין רשת חברתית כזו כי הדמויות לא מדברות זו עם זו - הגיבור רצח את כולן. זוהי ההמחשה הוויזואלית של הרוע האנושי: מעגל גדול בלי משולשים, שהדמויות לא מתקשרות זו עם זו, שאין בו רשת. זה מעיד על הצורה שאנחנו תופסים רוע: הרס של המרקם החברתי ברשת האנושית".

גרף 2: 'ריצ'רד השלישי' - מי דיבר אחרי מי. גרף ללא משולשים מיצג הרוע

להיות או לא להיות אלגוריתם

אחד המחזות הידועים ביותר שניתח פרופ' לוטקר בספרו הוא 'המלט', מחזהו הטראגי של ויליאם שייקספיר אודות נסיך דנמרק שנאלץ לנקום את מות אביו. "כשניתחתי את המחזה על ציר הזמן, המחשב סימן לי כנקודת-מפנה קריטית את הרצח הראשון במחזה: הרצח של פולוניוס, יועץ המלך, אביה של אהובתו של המלט, אופליה. זה האיר לי את הדמות הזו, שנראית לכאורה משנית, וכשהתיישבתי לנתח אותה הבנתי פתאום שהיא לא סתם דמות מרכזית – היא דמות נבל מרכזי", מספר פרופ' לוטקר. "פולוניוס, לפי הסיפור, נרצח בטעות: המלט דוקר אותו מבעד לשטיח קיר כשהוא חושב אותו לדודו, קלאודיוס. לכאורה, טעות טראגית בזיהוי. אבל פולוניוס עושה כמה דברים בלתי-נסלחים: אחרי הרצח של אביו של המלט, כשנראה כאילו המלט לא הולך להיות המלך הבא של דנמרק – פולוניוס מבטל את אירוסיה של בתו אופליה להמלט ושולח אותה אל המנזר.הוא הופך אותה, ברגע, ממלכה לנזירה, ומונע ממנה להביא ילדים לעולם, קשה לי לחשוב על אבא יותר איום. בנוסף, פולוניוס היה היועץ הראשי של אביו של המלט, ולאחר שהוא נרצח – הפך להיות היועץ הראשי של קלאודיוס. בתחילת המחזה אומרת רוחו של האב להימלט שרצחו אותה עם רעל לאוזן, שזה, ברמה המטאפורית – לחשו על אוזנה דברים לא טובים. ומי לוחש דברים על אוזנו של המלך? היועץ שלו, כמובן, פולוניוס. וזה מוביל אותנו לציר השני – ציר המרחב."

גרף 3: השוואה בין המלך קלאודיוס ללורד פולוניוס: משמאל ניתן לראות כי לפולוניס יש יותר כוח ישיר. מימין ניתן לראות כי למלך קלאודיוס יש יותר כוח עקיף

"מרגע שהסיפור מקבל צורה גרפית לפי ציר הזמן, יכולתי להתחיל לשאול איפה נמצא הקונפליקט או מה הכוח שיש לכל אחת מהדמויות. יש לי אלגוריתמים שמתארים את הכוח העקיף ואת הכוח הישיר. ואז, כשהשוויתי בין הדמויות הגבריות המרכזיות במחזה, המלט, אביו, קלאודיוס ופולוניוס (ראו גרף 3), גיליתי שהדמות המרכזית ששולטת במחזה היא פולוניוס. יש לו כוח פורמלי, שנובע מהתפקיד שלו, והוא שולט ברשת החברתית בצורה ישירה, לעומת המלך קלאודיוס, ששולט בצורה עקיפה. דוגמה לכך אפשר לראות, למשל, בקטע של ההצגה בתוך ההצגה: כזכור המלט, שמנסה להבין מי רצח את אבא שלו, מעלה הצגה שבה המלך נרצח, ומתבונן באנשים שצופים בהצגה, במטרה לבחון אותם ולראות את התגובות שלהם למחזה. במהלך ההצגה המלך קלאודיוס קם והולך, כי הוא לא רוצה לראות את זה, וברגע שפולוניוס רואה שהמלך קם - הוא מפסיק את ההצגה. פעולה עקיפה מול פעולה ישירה. את הנקודות האלה, על הקשר בין קלאודיוס ופולוניוס, האיר לי המחשב ופקח את עיני, וכאן נכנס המקום של הפרשנות האנושית: העובדה שקלאודיוס שולט ברשת העקיפה ופולוניוס בפורמלית מראה שיש פה חלוקת עבודה, והיא יכולה להסביר את הקושי של המלט, ולענות על השאלה למה לוקח לו כל-כך הרבה זמן לנקום: כי הוא מתמודד פה עם מפלצת דו-ראשית. ההיסוס שלו, ה"להיות או לא להיות" המפורסם, מעיד על כך שזו לא נקמה פשוטה, שהייתה שם מזימה מחושבת בדם קר, שהיו מעורבים בה הרבה מאוד אנשים, ולפרום פלונטר כזה זה מאוד מסובך".

זו מסקנה שאפשר היה להגיע אליה גם בלי עזרת המחשב.

"נכון, אבל המחשב יכול לדייק אותה ולעזור לי באינספור חיתוכים. אני יכול לבקש ממנו לפצל לי את הרשת, למשל, לאנשים שתומכים בקלאודיוס מול אנשים שתומכים בפולוניוס, להתמקד באופליה או במלכה גרטרוד או לאחד את הנשים מול הגברים. אם, למשל, אני לוקח את הקשרים של קלאודיוס ופולוניוס מול הקשרים של אופליה וגרטרוד, ושואל את אותה השאלה, על הכוח, יוצא לי משהו מדהים: הגברים שולטים בצורה ישירה - אבל הנשים בצורה עקיפה" (ראו גרף 4).

גרף 4: השוואה בין המלכה גרטרוד ואופליה לבין המלך וקלאודיוס ופולוניוס. מימין -  כוח ישיר. משמאל - כוח עקיף.

אחת מהן שתתה רעל, השנייה התאבדה בקפיצה אל הנהר. לא נשמע שהן שולטות במשהו.

"וזה, שוב, עניין של פרשנות. צריך לקחת פה בחשבון גם את התפיסה התרבותית בימיו של שייקספיר, בהם הייתה לנשים מעט מאוד שליטה על גורלן. אז אפשר לטעון שגרטרוד ואופליה אכן לקחו שליטה על גורלן, הגם שהוא היה טראגי – אבל אפשר גם להגיד למחשב שהוא טועה. אני מייצר מקום לאגלוריתם לשאול או לקבל רמזים מבני האדם, כי לבני האדם אכפת מהסיפור ויש להם דעה והם מבינים את הסיפור אחרת מהמחשב."

אהבה ומוסר וחיים ומוות

בחמש השנים האחרונות מלמד פרופ' לוטקר מיני-קורס המבוסס על הספר, "נושאים מתקדמים ברשתות חברתיות", והשנה, לראשונה, הוא התגבש לכדי קורס שלם. הקורס מיועד לסטודנטים בשנה ד' ובתארים מתקדמים. "סטודנטים אוהבים מאוד את הקורס הזה, והוא גם סוגר להם את התואר בצורה מדהימה, כי במהלכו הם משתמשים בכל הכלים שהם למדו בתואר בהנדסה, בכדי לדבר על הדברים שבאמת אכפת לבני אדם מהם: אהבה ומוסר וחיים ומוות," מחייך פרופ' לוטקר. "בקורס הזה יש מתמטיקה מאוד מתקדמת, אבל אנחנו משתמשים בה כדי להוציא ניתוחים מעניינים על דברים שהם בכלל לא חשבו עליהם, ובשביל הסטודנטים זו חוויה נפלאה: איזה כיף להם, אחרי ארבע שנים בתואר, להתחיל פתאום לדבר על סיפורים"