"כשיצאתי, מצאתי מצנח רחיפה ליד האוטו"

האירוע

"האזעקה הראשונה נשמעה בשעה 6:30. קמנו, אנחנו והבת שלי (9), נכנסנו לממ"ד, בו ישן הבן שלי (4.5), וסגרנו את הדלת. חשבנו שהכול שגרתי, כל כמה זמן יש כזה דבר. אבל תוך שניות נהיו כמויות מטורפות של אזעקות בלתי נגמרות ובומים, משהו מאוד אינטנסיבי שלא חווינו מעולם. היה ברור שקורה משהו, אבל בשלב זה עוד לא ידענו מה, חווינו רק אזעקות ופיצוצים. אפילו לא הספקנו לקחת אתנו את הטלפונים. אחרי כ-20 דקות שמענו פתאום צרור יריות. ואני ואשתי, בלי לדבר, הבנו שמדובר בניסיון חדירה. מיד יצאתי להביא את הפלאפונים מחדר השינה, כדי להתעדכן מול אפליקציית החירום המושבית.

"אפליקציית החירום קרסה, אבל קבוצת הווטסאפ המושבית עבדה היטב בשעה הראשונה, עד שנפל האינטרנט, והיה בה שטף מטורף של הודעות, ששומעים ירי, ומה קורה, והרבה בלבול. כשקראתי את זה אמרתי לעצמי שבטח כיתת הכוננות נתקלה בהם ויש קרב, לא אצלנו – בשטחים. ואז מישהי כתבה – אני שומעת ערבית מחוץ לממ"ד, מנסים להיכנס לי לבית. והבנו שזה כבר בבתים שלנו, ויש הפצצות מטורפות ואתה לא יכול לצאת, ויש מחבלים ואתה לא יודע איפה, ואנשים מתחננים לעזרה ואתה לא יכול לעשות כלום.

"במקביל, ראיתי שיחות שלא נענו מהמשפחה שלי. אני במקור מעין הבשור, מין פנינה כזאת ששום דבר לא מגיע אליה, מעט מאוד טילים לאורך השנים. עד אותו רגע הייתי בטוח שזה משהו נקודתי אצלנו בנתיב העשרה, ואז אבא שלי כתב שיש אצלם קרבות בשער האחורי. הייתי בשוק, זה 7 קילומטר מהגבול, איך הם הגיעו לשם? התחלתי להתכתב עם אח שלי והבנתי שזה יותר ממה שחשבתי. בשלב הזה חשבתי שאולי עשו שיתוף פעולה עם בדואים או ערבים בשטחי ישראל. לא עלה על דעתי שחצו רכבים את הגדר. אחרי כשעה האינטרנט נותק, לא היה יותר אינטרנט ולא קליטה סלולרית. מרגע זה ואילך, אחת לשעתיים-שלוש, האינטרנט חזר לחצי דקה, קיבלנו מבול של כל ההודעות שנשלחו באותן שעות - ואז נותק שוב. וכל הזמן הזה יש המון אזעקות, לא כמו בשעה הראשונה אבל כל כמה דקות. בין לבין הצלחנו להבין שהגיעו גם לשדרות ולאופקים, שמדובר באירוע מסדר גודל אחר, אבל לא באמת הבנו את סדר הגודל ולא נחשפנו לסיפורים והתמונות משאר יישובי העוטף.

"בשעות הראשונות כולם שאלו איפה הצבא. לנו כל הזמן היה ברור שיש לנו כיתת כוננות אבל זה קו הגנה ראשון, והצבא אמור להגיע תוך רבע שעה, עשרים דקות. פה, במשך שעות, לא היה צבא. רק כיתת כוננות שהייתה צריכה להילחם במחבלים. מתישהו, כשחזר האינטרנט והגיעו מלא הודעות, ראיתי שמישהו צילם בשטח מאחורי הבית שלו מצנח, והבנו שככה הם נכנסו. בדיעבד – היה לנו מזל. במושב הייתה הפסקת חשמל. אנחנו לא יודעים אם זה כי רקטה פגעה בקו מתח או שזה משהו יזום שלהם, כי בשנה האחרונה היו לנו אלפי נפילות מתח, ברמת 5-4 פעמים בלילה, אנחנו חשדנו שאולי זה איזשהו סוג של סייבר כי תמיד כשחברי המושב התלוננו בפניהם, נציגי חברת החשמל טענו שאין שום בעיה. כך או כך - זה מה שהציל אותנו, כי ברגע שהייתה הפסקת חשמל השערים ננעלו, וידוע לנו לפחות על שני טנדרים שהגיעו אבל לא הצליחו להיכנס.

"כל הזמן הזה הילדים כמובן לא ידעו כלום, שמרנו על רוגע כדי לא להלחיץ אותם, אבל אמרנו להם שצריך להיות בשקט ולדבר בלחש, כי ככה הצבא ביקש. הם הבינו שזה אירוע חריג ושיתפו פעולה. פעמיים עשיתי גיחה החוצה: פעם אחת למטבח, להביא אוכל, ועשינו פיקניק על המזרונים, פעם שנייה להביא ספרים ומשחקים כדי להעביר להם את הזמן, כי לא היה לנו אינטרנט אז לא יכולנו לשים להם את הסדרות שלהם בנטפליקס. כל הזמן הזה דיברנו בלחישות, וניסינו במקביל להבין מה קורה בחוץ, בלי שהם יבינו. אחת לכמה זמן האינטרנט חזר לרגע, קיבלנו בום של מאות הודעות בקבוצה המושבית, ועוד הודעות מקרובים ומחברים ששאלו מה קורה, ואני עניתי – ספרו לי אתם, אנחנו מנותקים.

"בשעות הבוקר המאוחרות אשתי שאלה פתאום: מה קורה עם חוויק? היא התכוונה לחוויק סגל, אמא של חברה שלה, אלמנה שגרה לבד, שיש לה בית עץ ללא ממ"ד תקני. ואז היא מהר שלחה הודעה בווטסאפ היישובי, מישהו ענה – אני בדקתי, אבל ההודעה נעלמה. סביב 14:00 קיבלתי הודעה מאמא שלי שחוויק יצאה על הבוקר למיגונית ברחוב, כי בממ"ד שלה היא לא יכלה להיות, ורצחו אותה שם. זו הייתה הנרצחת הראשונה ששמעתי עליה, ולא סיפרתי לאשתי כדי שלא תתפרק מול הילדים. במקביל, אני שלחתי הודעה לשכן שלנו, דני וובק, שאלתי אותו מה קורה והוא לא ענה לי, אבל אמרתי לעצמי שזה בגלל ניתוקי אינטרנט. רק מאוחר יותר גילינו שגם הוא נהרג".
 

הבריחה

"לקראת הצהריים קיבלנו הודעה מכיתת הכוננות שהצבא מתחיל להיכנס מהשער האחורי. אמרתי - אחלה, חצי שעה-שעה הם יטהרו את היישוב ונוכל לצאת. אבל עברה שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה וכלום, לא רואים אותם. סביב השעה 17:00 אמרתי לאשתי – שמעי, הם לא משתלטים על האירוע. במהלך היום לקחתי את הבן שלי לשירותים, בשקט, עם הנחיות להשתין על החרסינה ולא במים כדי לא לעשות רעש. אבל מה יהיה כשירד הערב ונצטרך להדליק את האור? וכמה עוד נחזיק אותם עם לחישות? החלטנו שברגע שיש סימן שיש אפשרות לצאת אנחנו יוצאים. אחרי שעה בערך ראינו הודעות של חבר'ה שהחליטו לצאת מהשער הראשי. ניסיתי לדבר עם החמ"ל שלנו כדי להבין אם יצאה הנחיה לצאת מהממדים ולהתפנות או שאותם אנשים עשו זאת ביוזמתם, אבל לא הייתה תקשורת עם החמ"ל, ואחרי עוד חצי שעה אמרתי לה – טוב, אני ארוץ להביא מהמחסנון מזוודה, תמלאי אותה ונצא. וזה מה שעשינו. הילדים בשלב הזה כבר איבדו לגמרי את הרסן, ואמרתי לעצמי שהם עושים כל כך הרבה רעש שעד שנספיק לצאת הם ימשכו את תשומת הלב של המחבלים. אז החלטנו שאשתי תכין אותם, אני אצא ראשון, אוודא שאין מחבלים בסביבה, אזרוק את המזוודה לאוטו ואחזור לקחת אותם. כשיצאתי, מצאתי מצנח רחיפה ליד האוטו. מסתבר שכשהם הגיעו, שניים מתוכם נחתו ליד האוטו שלי. זה היה סוריאליסטי לחלוטין.

"חזרתי הביתה, תפסתי את הבן שלי ורצנו כולנו החוצה ביחד, לאוטו, מהר כדי שהילדים לא ישאלו שאלות. אשתי נהגה, הבן שלי ישב עלי והבת שלי שכבה במושב האחורי. החלטנו לנסוע בכביש ההיקפי, בתקווה שלא ניתקל במחבלים או בגופות. בדיעבד – טוב שזה מה שעשינו, כי ברחובות היו מראות קשים, וגם כך המראה היה של אזור מלחמה, כל החורשה שריפות ועשן. נסענו ככה מהשטחים הפתוחים ומשם עלינו לכביש 4, לנסיעה ארוכה למשפחה באזור השרון, ועברנו בדרך המון מחסומים, לצד המון אנשים שנמלטו צפונה. רק אז יכולתי לשבת ולפתוח אינטרנט, והבנתי מה קורה בארץ. לא ידעתי שום דבר על הקיבוצים לידינו, על המסיבה, על מה שקרה בבארי ובנחל עוז. במהלך הנסיעה סיפרתי לאשתי שחוויק נהרגה, וזה שבר אותה. כשחזרתי לאסוף ציוד אחרי שבועיים ראיתי את המיגונית שבה היא התחבאה, ואת סימני הירי על הקיר. זו תמיד היה הפחד הגדול ביותר שלה –חדירת מחבלים, והנה זה תפס אותה.

"ואז התחילו להגיע שמות הנרצחים בנתיב העשרה. חברים, שכנים שנהרגו, חברים בכיתת הכוננות. לא את כולם הכרתי, אשתי היא בת המושב, אבל זה היה קשה מאוד. נקודת השבירה שלי הייתה כשהבנתי שדני, השכן, נהרג. הבנתי את זה רק למחרת בבוקר, כשהעלו תמונות. הוא היה אדם מדהים. הוא עלה לבד מאוקראינה, התיישב בקיבוץ, ובשלב מסוים הכיר שני צעירים ממשפחה מרוסקת שהידרדרו לרחוב והגיעו למצב של סמים ופשע, אימץ אותם באופן לא רשמי, אסף אותם לביתו, דאג להם ושיקם אותם. הוא היה האבא והאמא שלהם, והם היו אצלו כל סופשבוע, גם כשהם התבגרו. אחד מהם היה שם גם באותו הבוקר, עם החברה שלו ועם שני הכלבים. דני לא היה בכיתת הכוננות, אבל היה לו נשק אישי, וכשהתחיל האירוע הוא יצא עם האקדח וחבר לשכן נוסף, אורן שטרן, בחור שהוא במקור מגהה וגר בנתיב העשרה שנים. כשדני היה ברחוב המחבלים ניסו להיכנס לבית שלו, 15 מטר מהבית שלי, ואז אחד הכלבים הסתער עליהם, המחבל ירה בו, דני ואורן שמעו את זה, התחיל קרב והם משכו את המחבלים מהאזור הזה והצילו את הבן ואת החברה – וגם אותנו. שניהם נהרגו בקרב הזה. אם היינו יוצאים מהכביש בין הבתים היינו רואים את הגופות שלהם.

"עד היום לא לגמרי ברור מה בדיוק קרה בנתיב העשרה, ואיך הדברים התנהלו לאורך היום. יש המון גרסאות של אנשים שהיו שם ולא כולן תואמות. במושב התגלו שלושה מצנחים, חלקם זוגיים, ואנחנו לא יודעים אם הגיעו איתם ארבעה או חמישה מחבלים מכוח נוח'בה. אנחנו לא יודעים לאן הלכו אלה שנחתו ליד הבית שלי ולמה הם לא התחילו איתנו: אולי הם רצו לחבור זה לזה, או הלכו לבית מצ'וקמק יותר, כי הבית שלנו חדש, וכמעט כל הבתים שבהם היו נרצחים הם בתים שיותר קל לפרוץ אליהם, ישנים יותר או בתי עץ. אחד מהמחבלים האלה חוסל ע"י כיתת הכוננות. אנחנו לא יודעים מה ארע עם השאר, אם ברחו לעזה או חוסלו ע"י הצבא במקום אחר. בנוסף להם, עוד שבעה בוזזים, שהגיעו עם נשקים יותר פשוטים, הצליחו לקפוץ מעל הגדר. הם כולם נתפסו בחיים.

"בסך הכל נרצחו באותו יום 20 אנשים בנתיב העשרה, ולא היו חטופים. שני חבר'ה הוגדרו בהתחלה נעדרים, אבל גילו את הגופות שלהם בהמשך: אחד מהם היה בחוף זיקים והשני יצא לרכיבה לפני שהכל החל. יצאנו בזול יחסית למקומות אחרים, למשל בארי או ניר עוז או המסיבה, שאני לא רוצה בכלל לדמיין מה בדיוק הלך שם. אם נרצה, יש לנו לאן לחזור".
 

העתיד

"בסופו של דבר הגענו בשבת בערב למשפחה באזור השרון, היינו אצלם שבוע בערך, ומאז אנחנו במלון בתל אביב עם כמחצית מהקהילה של נתיב העשרה, והחצי השני במעלה החמישה. היה איזה שבועיים של כאוס מבחינת שגרה ולוחות זמנים, ואז התחילו לארגן להם מסגרת עד הצהריים, סתם הפעלות של חבר'ה צעירים. באמצע נובמבר יצרו פה גן ילדים ושילבו את הילדים בבתי הספר, אמנם חצאי ימים אבל זה גם משהו, וזה מעניק לילדים איזושהי שגרה.

"אנחנו מוקפים בעזרה. יש פה חבר'ה מחוסן ומהמחלקה הפסיכולוגית של העירייה, ואנחנו נעזרים בייעוץ, גם לעצמנו וגם איך לתווך את המצב מול הילדים. באירוע עצמו הם לא ידעו מה קורה, וגם כשהגענו למשפחה, במשך כמה ימים טובים הם לא שמעו טלוויזיה, רדיו, חדשות בכלל, עד שהחלטנו איך מתווכים להם את זה ומה מספרים. אחרי כמה ימים, לקחתי את הבת שלי לפגוש קצת חברים בתל אביב, ולפני זה עשיתי לה שיחה, הסברתי לה בגדול שהלכנו כי הייתה מלחמה, שהיו אנשים רעים שרצו להגיע למושב, ואנשים טובים מהמושב שנלחמו בהם. בהמשך טפטפנו לה מידע נוסף, והיא קיבלה גם מאנשים אחרים. באחד הימים עשינו טיול בתל אביב, נתקלנו במיצג הדובים והיא הבינה שזה לכבוד החטופים ושיש גם חטופים ילדים. כעת היא עם המון פחדים.

"אנחנו, המבוגרים, רצים כל היום סביב הזנב של עצמנו, עם מאות הודעות ווטסאפ, וסידורים וטפסים שצריך למלא. לא ברור עד מתי אנחנו מפונים ויש בעיקר אי ודאות גדולה. נושא הלינה סודר יחסית מהר: המדינה מממנת את הלינה, ומי שלא רוצה להיות במלון מקבל קצבה יומית שאמורה לספק לו את הלינה והמחייה. אנחנו מחפשים עכשיו דירה בקרבת המלון. אנחנו מתחילים, לאט לאט, לקבל מענה - אבל הכל נורא מבולגן, ומייצר מרדף יומיומי מול מאות פרטים קטנים, ואתה רק מחכה שיגמר היום כי אתה לא מצליח להשתלט על הכל. בערך שבועיים אחרי האירוע ניסיתי לחזור לדוקטורט וראיתי שאני לא מוצא את הזמן, וגם כשאני מוצא – אני לא בפניות מחשבתית. אמרתי לעצמי שאתן לעצמי את הזמן שדברים ישקעו ויירגעו, כי כרגע זה לא עובד. אני מקווה שבקרוב אני אצליח. כשנעבור ונמצא דירה והדברים יירגעו קצת אני אוכל לחזור לזה כמו שצריך.

"אני לא יודע לאן אנחנו הולכים מפה. התחושה כרגע היא של כעס מאוד גדול וחוסר אמון מוחלט במערכות. אנחנו מתגעגעים הביתה, אבל כמו שזה עכשיו, גם אם מישהו יגיד לנו 'זהו, סיימנו, אפשר לחזור' – ברור שלא נחזור, כי אני כבר לא סומך על הצבא, על הפיקוד, על הפוליטיקאים. בסוף זה שוב יגיע למצב של שאננות ועייפות והם יפתיעו אותנו. אנחנו נחזור רק אם הם יעשו מה שהם מצהירים: יחסלו את החמאס והג'יהאד האיסלאמי, יפרקו את קיני הטרור ויבנו מנגנון שמשמר שהם לא ירימו ראש בחזרה. אבל אני נורא פסימי, ואני לא יודע איך יראה עתיד כזה. אני לא לבד בתחושה הזו. מעטים אומרים בוודאות, נשארים או עוזבים – הרוב, כמונו, מתחבטים סביב השאלה האם נחזור אי פעם לנתיב העשרה".