"יצאתי להרפתקה. לא חשבתי שככה היא תיגמר"

איפה הייתם ומה עשיתם כשנחשפתם למתקפה של השבעה באוקטובר? כל ישראלי יכול לענות על השאלה הזו, והטראומה חקוקה היטב על הבשר של כולנו. שקד לוריא, סטודנט שנה ב' להנדסת חשמל, היה על פסגה של הר בסלובניה. "לא הרבה זמן לפני נגמרה תקופת המבחנים של סמסטר הקיץ, שעשיתי כי במהלך סמסטר ב' עשיתי מילואים ונעדרתי לחלק מהסמסטר. החלטתי לנצל את החופשה הקצרה ולטוס לשבועיים לסלובניה, לטרק במסלול שלהם שמקביל לשביל ישראל. טסתי לבד, בסוף ספטמבר, והשבעה באוקטובר תפס אותי באזור הפארק הלאומי טריגלב. זה אזור בלי קליטה, אז במהלך היום הייתי בלי טלפון, ולא היה לי מושג מה קורה. סביב השעה 16:00 הגעתי לנקודה גבוהה, לפסגה, ורציתי לשלוח כמה תמונות להורים. פתחתי את הטלפון וקיבלתי מבול של הודעות", הוא נזכר. "בהתחלה לא הבנתי מה קורה, חשבתי שזה וירוס ושמנסים להשתלט לי על הטלפון. התקשרתי מיד להורים שלי, שבמקרה טסו יום לפני לחופשה בחו"ל, ולאחים שלי, ששניהם הוקפצו – אחד משרת בסדיר, אחד במילואים. אחר כך התקשרתי לחברים מהמילואים, והם צחקו עלי בטלפון. הם כבר הגיעו כולם עצמאית לימ"ח".

לוריא, בן 27, משרת כקצין חימוש בגדס"ר חטיבה 6, חטיבת מילואים של הנח"ל. המשימה הראשונית שלו לפני כל תעסוקה מבצעית היא לעבור על כל הכלים ולהכין אותם לקראת היציאה לשטח, ובמצב שנוצר היחידה שלו נותרה ללא קצין החימוש שלה. "מרגע שהבנתי מה קורה, המטרה שלי הייתה לחזור הביתה כמה שיותר מהר. התכנון המקורי שלי היה לישון באותו לילה בבקתה שנמצאת על המסלול, וכל מה שאיתי נמצא על הגב. לא היה לי ציוד, אוטו, מקום אחר לישון בו, כלום", הוא מספר. "התחלתי לרדת מהפסגה לכיוון היישוב הקרוב, בחצי ריצה, בדרך לא דרך, בכל מיני שבילים לא מסומנים. עברתי בערך 40 קילומטר באותו יום ברגל, עד שהגעתי לאיזו חווה חקלאית שיש לה חדרי אירוח להשכרה בעונת הסקי. נשארתי שם את הלילה, ולמחרת הם הקפיצו אותי על הטרקטור לעיירה הקרובה. זה היה יום ראשון, ולא הייתה תחבורה ציבורית, ולכן התחלתי להתנייד בטרמפים: מהעיירה לעיר יותר גדולה, משם לעיר הבירה לובליאנה, משם צפונה, להונגריה, ומשם חציתי לאוסטריה והמשכתי לנמל התעופה של וינה, ממנו תכננתי לקחת טיסה של אל-על, כי אין טיסות מסלובניה. זה לקח לי יום שלם, משהו כמו 12 שעות, ועברתי בדרך 3 מדינות".

 ללוריא, יש לציין, לא היה כרטיס לטיסה מוינה. גם לא הייתה לו שום אפשרות להזמין כרטיס. "לא היה לי סים, כי עברתי דרך כמה מדינות, ולא יכולתי לתקשר עם אף אחד. פשוט הלכתי על עיוור למסוף, פגשתי את הקב"ט של אל על, הראיתי לו במקום את הצו, הודעה מהמפקדים שקוראים לנו לבוא, והוא העלה אותי לטיסה ללא כרטיס וללא מקום ישיבה. הוא באמת ניסה לעזור עד כמה שאפשר. יצאתי להרפתקה, לא חשבתי שככה היא תיגמר. בטיסה פגשתי מילואימניקים נוספים שהיו באותו המצב".

לוריא נחת בארץ לפנות בוקר, אור ליום שני, ולקח את הטרמפ האחרון במסע שלו – משדה התעופה לביתו שברמת גן, שם התארגן ונסע לימ"ח. " לחבר'ה שלי היו יומיים מאוד מורכבים, כי לא הייתי שם. עד שהצלחתי להגיע הם עשו הרבה מהעבודה בעצמם – ועשו את זה מצוין. זה השאיר אותי בהרגשה שיש לי על מי לסמוך", הוא אומר. עוד באותו יום הגיעה היחידה שלו לגבול הצפון, בימים בהם היה חשש כבד ממערכה נוספת בצפון, ונשארה שם במשך קרוב לחצי שנה. "את כל סמסטר א' עשיתי במילואים. קיבלתי אישור מיוחד לעשות את רובו בקורסים מרחוק, והצלחתי תוך כדי להשלים בערך חצי מהחובות של הסמסטר".

לוריא השתחרר מהמילואים בתחילת מאי, וחזר לאוניברסיטה לסמסטר ב'. לדבריו, האוניברסיטה ניסתה לבוא לקראתו, ומנסה להקל עליו ולסייע לו למצוא פתרונות. "לא עשיתי אף מבחן בסמסטר הזה, עשיתי בעיקר מטלות בית, ואני מרגיש שאני נמצא באיזה פער. בסופו של דבר, לא משנה כמה הקלות תיתן האוניברסיטה – זה חומר שאני צריך לדעת", הוא אומר. "אני מרגיש שמה שעשיתי זה על גבול הבלתי אפשרי, ושאני נמצא בסיטואציה מאוד מורכבת. למרות הכול, אני שמח שהצלחתי לעשות חלק, ומקווה שאצליח לסגור את הפער במהלך הסמסטר הנוכחי".